1. נפצים זה לא משחק – צעד חשוב למען הלומי הקרב 

השבוע הצגתי במליאת הכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור מכירה והחזקה של צעצועים מסוכנים), התשפ"ד–2024.

"תדמיינו רגע לוחם שחזר מהחזית. הוא יושב עם משפחתו, ואז פתאום נשמע קול נפץ חזק. מה שנראה כמו משחק תמים עבור כמה ילדים, מחזיר אותו ישירות לסיוט של המלחמה."

הצעת החוק הזו מבקשת להחמיר את הענישה על ייצור, ייבוא, מכירה והחזקה של צעצועים מסוכנים כמו נפצים, חזיזים וחיקויים של כלי ירייה.
החוק קובע הרתעה ברורה:

• שבע שנות מאסר למי שימכור צעצועים מסוכנים.

• ארבע שנות מאסר למי שיחזיק בהם.

למה זה חשוב?
הלומי הקרב שלנו לא ביקשו לחזור מהחזית עם צלקות בנפש ובגוף. האחריות שלנו כחברה היא להגן עליהם ולהקל עליהם – להראות סולידריות, הכרת הטוב, וקצת "ואהבת לרעך כמוך".

זה לא נגמר כאן.
אני מתכוון להמשיך ולהרחיב את ההגנה על הלומי הקרב גם על ידי חקיקה שתחייב את המדינה והעיריות להימנע משימוש בזיקוקים רועשים באירועים ציבוריים. כמות הלומי הקרב אחרי המלחמה האחרונה היא עצומה, ואנחנו צריכים להתאמץ כדי להקל עליהם את החיים כאן.

לפעמים התחשבות קטנה מצילה חיים שלמים.

2. תנו ללוחמים את ההקלה שמגיעה להם – זו לא טובה, זו חובה 

השבוע יזמתי דיון מהיר בוועדת חוקה, חוק ומשפט בדרישה להקל על לוחמי המילואים שניגשו למבחני הלשכה תחת תנאים בלתי אפשריים. לוחמים שעזבו בית, עבודה ומשפחה כדי להילחם בחזית, לא יכולים לשלם על זה מחיר כפול.

"לא יקרה כלום אם לוחמי המילואים יקבלו הקלה נוספת במבחן לשכת עורכי הדין.
הם עזבו הכול כדי להגן עלינו – זה המינימום שאנו יכולים לעשות למענם."

בדיון ציינתי:

• לשכת עורכי הדין תומכת, שר המשפטים תומך, ובכל זאת – הנושא לא מתקדם.

• אם לא נותנים הקלה, חייבים לתת ללוחמים דמי אבטלה לכמה חודשים, כדי שיוכלו ללמוד למועד הבא בשקט וללא דאגות.

"הכול הולך קשה, אבל אני לא מתכוון לוותר בנושא."
אני מתכוון לא לעזוב את הנושא ולהמשיך "להציק" לכל הגורמים הנוגעים בדבר עד שנמצא פתרון הוגן ומוסכם עבורם.

צפו בדברים שאמרתי בוועדה:

3. הלוחמים שלנו לא מצורעים – נשק נותן ביטחון, לא להפך 

השבוע יזמתי דיון בוועדה לביטחון לאומי בעקבות פניות שקיבלתי מלוחמי מילואים. הלוחמים הללו, שחזרו מהחזית כדי להגן על כולנו, סיפרו לי שהם מרגישים מודרים מאירועים ציבוריים רק בגלל שהם נושאים נשק.

בדיון אמרתי בצורה ברורה:
"חצי מהמדינה הם לוחמי מילואים. הנשק הוא חלק מהחיים שלנו ומהביטחון שלנו. כשאני יושב בבית קפה, במגרש כדורגל או אפילו באוניברסיטה – אני מרגיש הרבה יותר בטוח כשיש לידי לוחם עם נשק."

הדגשתי שהמדיניות של מקומות ציבוריים, כמו אוניברסיטאות או אירועים, שמונעת כניסת לוחמים עם נשק, היא פסולה:

• אי אפשר להכתיב מדיניות כזו במדינה שבה האיומים הביטחוניים הם חלק מהמציאות.

• חיילי המילואים, שהקריבו כל כך הרבה, לא צריכים להרגיש "מודרים" בגלל הנשק.

הצגתי שתי חלופות מעשיות:

1. החלטה ברורה שתאפשר ללוחמים להיכנס עם נשק למקומות ציבוריים.

2. פתרון של הפקדת נשק בכניסה למי שחפץ בכך.
   
   

יום למחרת התקיים דיון נוסף באותה ועדה תחת הכותרת "חשש לחיי נשים בעקבות ההקלות בנשיאת נשק".
כבר בדיון הזה היה ברור שהשיח מונע מאג'נדה שמנסה להפחיד מנשק במקום להישען על עובדות.

"בואו נדבר נתונים. במדינת ישראל, מול האויבים שלנו, נשק מציל חיים – ולא להפך."

רבות דובר על מדיניות השר בן גביר, והרבה ארגונים תקפו אותה – בעיקר ארגוני שמאל וארגוני נשים. אבל האמת היא אחרת:

• רוב הנשים מרגישות בטוחות יותר כשיש נשק בבית.

• יתרה מכך, אני בעד לתת לנשים נשק ויכולת הגנה עצמית – זו זכות בסיסית בחברה שמכבדת את עצמה.

נשק במציאות הישראלית הוא הכרח ולא איום. חיילי המילואים והציבור בכלל צריכים להרגיש חלק מהחיים הציבוריים עם נשק, ולא להיתקל במדיניות מפלה.
הגיע הזמן להפסיק לפחד מנשק ולחזק את מי שנושאים אותו – למען הביטחון של כולנו.

5. ראיון על ענייני השעה עם דוד בן בסט - שבת שלום
מוזמנים לראות ולהאזין לראיון שנתתי בשבוע שעבר על ענייני השעה עם דוד בן בסט - שבת שלום